פרשת בשלח • דף נד עמוד א • פסקה 4
→ שיעור קודםשיעור הבא ←

עברית

יָשִׁיר? שָׁר הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא דָּבָר זֶה תָּלוּי וּמַשְׁלִים אֶת אוֹתוֹ הַזְּמַן, וּמַשְׁלִים לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְשַׁבֵּחַ בַּשִּׁירָה הַזּוֹ מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁהַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים, אַף עַל גַּב שֶׁהִתְעַלּוּ לִדְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְנִקְשְׁרוּ בַּקֶּשֶׁר שֶׁל צְרוֹר הַחַיִּים - עֲתִידִים כֻּלָּם לְהֵחָיוֹת בְּגוּף וְלִרְאוֹת אוֹתוֹת וּגְבוּרוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלוֹמַר שִׁירָה זוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ארמית

יָשִׁיר, שַׂר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִלָּה דָּא תַּלְיָא, וְאַשְׁלִים לְהַהוּא זִמְנָא, וְאַשְׁלִים לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְשַׁבְּחָא שִׁירָתָא דָּא מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּצַדִּיקַיָּיא קַדְמָאֵי, אַף עַל גַּב דְּאִסְתָּלָקוּ בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא, וְאִתְקַשָּׁרוּ בְּקִשּׁוּרָא דִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, זְמִינִין כֻּלְּהוּ לְאַחֲיָיא בְּגוּפָא, וּלְמֶחמֵי אַתְיָין וּגְבוּרָן דְּקָא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וּלְמֵימָר שִׁירָתָא דָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.